אז מה זה היה הדבר הזה

המשך לפוסט הקודם: 60 שנה לגל"ץ

כמו שדוד פלאי אמר, חלק מהחוויה היה לפגוש אנשים שבכלל נעלמו לנו מהתודעה לפני הרבה שנים.

ומבחינתי חימם את הלב לראות שלכמה מהם יש עיניים חכמות וטובות, אפילו יותר טובות ממה שיכולתי להבחין אז. 

היה משהו מאוד מרגיע בלראות שאותם אנשים הצליחו לתחזק את העיניים הטובות שלהם ולשמור עליהן, למרות כל מה שקרה בעולם בשלושים שנה האחרונות.

כשהייתי ילדה, נערה וחיילת, העולם היה עדיין גאה בהישגים טכנולוגיים, במדע, בתיעוש, בנחיתה על הירח. בהסכם השלום עם מצרים. (אגב, איפה עבאדי, איפה?)

היו בעולם מבוגרים אחראים – הורים, ואנשי ממשל, שאפשר היה לסמוך עליהם. או כך לפחות האמנו.

הדבר שחרטנו על דיגלנו אני וחבריי, חוץ ממחאה שמאלנית הכרחית, היה טילטול מניירות בורגניות ואוטומטים חברתיים. טיפחנו מוזיקה ניסיונית, שביטאה בעדינות יחסית, את המחאה התרבותית הזו.

עוד לא ידענו שהפוסט מודרניזם יגרום לנו ללכת לאיבוד במבנים ארכיטקטוניים דה-הומניים, כולל המדינה עצמה.

הילד שלי לעומת זאת כבר נולד לתוך העולם הדה-הומני הזה,עולם שהוא והחברים שלו בני העשר יהיו חייבים ממש תכף להציל.

עולם מזוהם שנעלמים ממנו זנים רבים כל שנה,

עולם שבו אירופה המתאסלמת מתחילה לגמד את הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי.

אז בעינייננו, ריגש אותי לפגוש את רון שחורי, ואת נעמה שפי, ואת נעמה האפרוחית שאנ'לא זוכרת את שם נעוריה, את שלומית זוטא, ונאוה פארדו,

את אודליה בנאי ואת אפרת גורמן, שבכלל אני לא זוכרת מהתחנה, אלא ממקומות אחרים וזמנים אחרים. 

ומה זה הצורך האובססיבי למנות את כל מי שהיה שם?

ואת מי הכרתי אחרי שכבר עזבתי, ולפני שהוא הגיע לתחנה?
עוד חסר בטחון אחד... גיל קומר, לפני גיוס.

הוא היה די ג'י צעיר רב קסם באיזה כפר נופש מפוקפק שם העברנו איזו עונה. היה משמיע את מדונה - La Isla Bonita  אם אנ'לא טועה, לילה לילה, ושאל אותי בעיניים כלות איך מגיעים לשרת בתחנה. לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל בטח זה עזר, כי הוא התקבל. (-:
הי גיל! זוכר?

הרבה פרסומות וקריינים זרמו אצלו מאז בתוך ים של אפקטים מרעימים.

אין דבר! העיקר שבני יהודאי זוכר.

באמת היה מגניב.

מעבר לכל העיניינים החברתיים וההיררכיים, ותכני העיסוק הרשמיים והפחות רשמיים שלנו, שהיו מסעירים מאוד,

ולמרות הטראומה האיומה כשמחקתי בטעות סרט מוקלט (תוכנית על תולדות המשטרה הצבאית שבשבילה הגיעו לאולפן שמונה אורחים ומנחה - ולאור המחיקה בטרם עת - נאלצו כמובן להגיע שוב לאולפן בטרוניה רמה, והמנחה המפחיד הזה, איך קראו לו), אז למרות זאת רכשתי בתחנה, באופן תת-מודע, מיומנות של עבודה עם סרטי סאונד.

שלוש-ארבע שנים אח"כ כאומנית מיצג צעירה, הייתי עושה קולאג'ים מוזיקליים מורכבים מאוד, על טייפ קסטות, דאבל-דק ביתי. הייתי מכוונת את הקלטת למקום הנכון, מוציאה, מחזירה חצי סיבוב אחורה... ומתאמנת לשחרר את כפתור ההקלטה בתיזמון המושלם. התוצאה היתה קולאג'ים סימפוניים שעשויים שברירי יצירות של לורי אנדסון, שירלי בייסי, ואגנר, איציק קלה, מוזיקה אינדונזית ועוד. הממוצע היה סביבות 400 חיתוכים על 20 דקות קטע.

אז מה זה היה הדבר הזה?

אתם יודעים שיש אנשים שפשוט לא באים לפגישות מחזור?

כברירת מחדל אישיותית?

המסקנה העיקרית שלי היא שלפגוש אנשים נהדרים מהעבר ולהיזכר בתקופה מגניבה, כנראה מעורר בין היתר את תחושת הפוטנציאל העצומה שהיתה פעם, ומאז הצטמקה. כלומר – מגדיל אותה לרגע מחדש ומחזיר לחיים מחדש כמה מן הפוטנציאלים האבודים.

בפוסט הבא – אני מקוה להזכיר בהקשר הזה את ספרו של דיפאק צ'ופרה – גוף ונפש לנצח,

בנושא השפעות הנוסטלגיה על המערכת החיסונית.

ועוד לא אמרתי - תודה למארגנים!

שישים שנה לגל"צ

אתמול היה כנס מחזורים של גלי צה"ל. מדהים, מרגש, פסיכי, הזוי. הרבה מילות תואר סותרות ומשלימות.
מאות אנשים הגיעו אחד אחד ובאין רואה. (קיבלנו הזמנה ליחיד - וטוב שכך אחרת אולי היה קשה פי שניים למצוא מכרים).
מאות רבות של אנשים בודדים חיפשו מכרים בחושך מבעד לעשרים, שלושים, ארבעים שנות חיים.
מדי פעם פלחו את מוזיקת הרקע החזקה - צרחות זיהוי.
רובנו השתננו למדי.
סוף שנות השבעים בתחנה, אורי לוטן היה מיתוס שחי בהודו, אלי ישראלי, אלכס אנסקי ואיציק בן נר היו הכוכבים. רפי רשף היה כתב נחמד ומסור לעיניני מפלגות, ירון וילנסקי וארז טל היו חיילים חדשים וחסרי בטחון.

ואתמול, בכנס מחזורים, כל מי שהוא לא ארז טל ואברי גלעד וכמובן יונית לוי, היה קצת חסר בטחון.
פרצוף מוכר? רגע מי אתה? לא, לא מכירה, אין דבר, אז את מי עוד אני מכירה?
מי יזהה אותי? את מי אני אזהה?
מי יזכור, או לא יזכור אותי אחרי שאזדהה בשמי?
את מי כבר פגשתי ואת מי אני עשויה לפספס?
מי לא הגיע ולמה?

מי יתחבק חזק ובחום? ומי בנימוס או בקור?
מי יחבק בקור כי ככה הוא מחבק,
ומי יחבק בקור כי זה מה שמתאים לו בקומבינציה הזו?
עם מי תתפתח שיחה וממי אתרחק במהירות ובנימוס מפאת המבוכה?
איך אמר ד"פ (שהתחבק בחום רב) - לא כל מה שהיה פעם זה בהכרח טוב...

וכשמזהים פרצוף, לוקח זמן עד שמגיע השם שלו. לפעמים מגיעה רק האות הראשונה והשאר מתבושש! ואז נאלצים לבקש מהפרצוף שיזדהה, והוא מנופף למולך את התג עם השם שלו, התג עם השרוך הארוך מדי, שמתהפך כל הזמן.

והמבט הזה שמתרגל לחפש - אולי אצליח לזהות עוד מישהו - די סוחט ומטשטש.

אם התקנאת בצעירים האלו שמשרתים עכשו בתחנה, או לא - זה ודאי קשור למידת הסיפוק שלך מחייך בהווה. וואחד שיקוף.
גלי צהל זה אחד המקומות הסקסיים במדינה. קלחת שוקקת, מלאה אנשים מגניבים, חיוּת ועיניינים. רוב מי ששרת או עבד שם, יודע כמה מופלא להיות שם, ויכול להיות מתוסכל מזה שהוא כבר לא שם, או להיות שמח שהוא היה שם אי פעם. בכל אופן כשראיתי את הצעירים החמודים האלו, נדמה לי שהייתי די מסופקת במרום גילי.

קטע מיתולוגי בביוגרפיה שלי.
מה הקשר של זה לחיים שלי היום אחרי שלושים שנה?
לפחות שלושה עידנים חלפו מאז.
העידן הסטודנטיאלי,
עידן הקריירה האומנותית שלי,
עידן ההורות שלי,
ועוד איזה עידן גלובלי. התחלף איזה אלף בינתיים.

חזרתי עם גרון ניחר - כי היה רעש עצום וכי צרחתי הרבה פעמים שיואו! מרגית כהן!
שיואו, אריאל כהן! שיואו עידית דגני! שיואו זאבה הרמן! שיאו דורון ויינשטוק! שיואו ברוך בן חורין!
שיואו אורית מהיומן! (שנראית בדיוק כמו לפני שלושים שנה, זה לא יאומן!) ורחל מהפקידות! בעיקר - שיאו, לאה נודלמן! איזו מהממת!
נו, לפחות לעשות כבוד לכל האנשים המקסימים שחייתי איתם שנתיים בתחנה, אבל - משום מה - לא נכנסו למצגת המרכזית ולחוברת למזכרת.


ותודה לתסלם על הקמבק המושלם! בשבילי זה היה פעם ראשונה תסלם על הבמה,
וכנראה שאף פעם לא מאוחר מדי.
היא אוהבת רק רדיו חזק!!! שמנגן!
גראנד פינלה כהילכתו.

ואח, קוטנר, אין כמו קוטנר.

אז היום מנוחה שלימה לגרון. סופשבוע רגוע לפנינו לעכל ולהרגע,
להבין מה זה היה הדבר הזה.
משהו אחד כבר קרה לי בעקבות המפגש הזה,
סופסוף פתחתי את הבלוג המיוחל.
יש לי הרגשה שהארוע הזה ימשיך להדהד עוד כמה ימים