אתמול היה כנס מחזורים של גלי צה"ל. מדהים, מרגש, פסיכי, הזוי. הרבה מילות תואר סותרות ומשלימות.
מאות אנשים הגיעו אחד אחד ובאין רואה. (קיבלנו הזמנה ליחיד - וטוב שכך אחרת אולי היה קשה פי שניים למצוא מכרים).
מאות רבות של אנשים בודדים חיפשו מכרים בחושך מבעד לעשרים, שלושים, ארבעים שנות חיים.
מדי פעם פלחו את מוזיקת הרקע החזקה - צרחות זיהוי.
רובנו השתננו למדי.
סוף שנות השבעים בתחנה, אורי לוטן היה מיתוס שחי בהודו, אלי ישראלי, אלכס אנסקי ואיציק בן נר היו הכוכבים. רפי רשף היה כתב נחמד ומסור לעיניני מפלגות, ירון וילנסקי וארז טל היו חיילים חדשים וחסרי בטחון.
ואתמול, בכנס מחזורים, כל מי שהוא לא ארז טל ואברי גלעד וכמובן יונית לוי, היה קצת חסר בטחון.
פרצוף מוכר? רגע מי אתה? לא, לא מכירה, אין דבר, אז את מי עוד אני מכירה?
מי יזהה אותי? את מי אני אזהה?
מי יזכור, או לא יזכור אותי אחרי שאזדהה בשמי?
את מי כבר פגשתי ואת מי אני עשויה לפספס?
מי לא הגיע ולמה?
מי יתחבק חזק ובחום? ומי בנימוס או בקור?
מי יחבק בקור כי ככה הוא מחבק,
ומי יחבק בקור כי זה מה שמתאים לו בקומבינציה הזו?
עם מי תתפתח שיחה וממי אתרחק במהירות ובנימוס מפאת המבוכה?
איך אמר ד"פ (שהתחבק בחום רב) - לא כל מה שהיה פעם זה בהכרח טוב...
וכשמזהים פרצוף, לוקח זמן עד שמגיע השם שלו. לפעמים מגיעה רק האות הראשונה והשאר מתבושש! ואז נאלצים לבקש מהפרצוף שיזדהה, והוא מנופף למולך את התג עם השם שלו, התג עם השרוך הארוך מדי, שמתהפך כל הזמן.
והמבט הזה שמתרגל לחפש - אולי אצליח לזהות עוד מישהו - די סוחט ומטשטש.
אם התקנאת בצעירים האלו שמשרתים עכשו בתחנה, או לא - זה ודאי קשור למידת הסיפוק שלך מחייך בהווה. וואחד שיקוף.
גלי צהל זה אחד המקומות הסקסיים במדינה. קלחת שוקקת, מלאה אנשים מגניבים, חיוּת ועיניינים. רוב מי ששרת או עבד שם, יודע כמה מופלא להיות שם, ויכול להיות מתוסכל מזה שהוא כבר לא שם, או להיות שמח שהוא היה שם אי פעם. בכל אופן כשראיתי את הצעירים החמודים האלו, נדמה לי שהייתי די מסופקת במרום גילי.
קטע מיתולוגי בביוגרפיה שלי.
מה הקשר של זה לחיים שלי היום אחרי שלושים שנה?
לפחות שלושה עידנים חלפו מאז.
העידן הסטודנטיאלי,
עידן הקריירה האומנותית שלי,
עידן ההורות שלי,
ועוד איזה עידן גלובלי. התחלף איזה אלף בינתיים.
חזרתי עם גרון ניחר - כי היה רעש עצום וכי צרחתי הרבה פעמים שיואו! מרגית כהן!
שיואו, אריאל כהן! שיואו עידית דגני! שיואו זאבה הרמן! שיאו דורון ויינשטוק! שיואו ברוך בן חורין!
שיואו אורית מהיומן! (שנראית בדיוק כמו לפני שלושים שנה, זה לא יאומן!) ורחל מהפקידות! בעיקר - שיאו, לאה נודלמן! איזו מהממת!
נו, לפחות לעשות כבוד לכל האנשים המקסימים שחייתי איתם שנתיים בתחנה, אבל - משום מה - לא נכנסו למצגת המרכזית ולחוברת למזכרת.
ותודה לתסלם על הקמבק המושלם! בשבילי זה היה פעם ראשונה תסלם על הבמה,
וכנראה שאף פעם לא מאוחר מדי.
היא אוהבת רק רדיו חזק!!! שמנגן!
גראנד פינלה כהילכתו.
ואח, קוטנר, אין כמו קוטנר.
אז היום מנוחה שלימה לגרון. סופשבוע רגוע לפנינו לעכל ולהרגע,
להבין מה זה היה הדבר הזה.
משהו אחד כבר קרה לי בעקבות המפגש הזה,
סופסוף פתחתי את הבלוג המיוחל.
יש לי הרגשה שהארוע הזה ימשיך להדהד עוד כמה ימים
מאות אנשים הגיעו אחד אחד ובאין רואה. (קיבלנו הזמנה ליחיד - וטוב שכך אחרת אולי היה קשה פי שניים למצוא מכרים).
מאות רבות של אנשים בודדים חיפשו מכרים בחושך מבעד לעשרים, שלושים, ארבעים שנות חיים.
מדי פעם פלחו את מוזיקת הרקע החזקה - צרחות זיהוי.
רובנו השתננו למדי.
סוף שנות השבעים בתחנה, אורי לוטן היה מיתוס שחי בהודו, אלי ישראלי, אלכס אנסקי ואיציק בן נר היו הכוכבים. רפי רשף היה כתב נחמד ומסור לעיניני מפלגות, ירון וילנסקי וארז טל היו חיילים חדשים וחסרי בטחון.
ואתמול, בכנס מחזורים, כל מי שהוא לא ארז טל ואברי גלעד וכמובן יונית לוי, היה קצת חסר בטחון.
פרצוף מוכר? רגע מי אתה? לא, לא מכירה, אין דבר, אז את מי עוד אני מכירה?
מי יזהה אותי? את מי אני אזהה?
מי יזכור, או לא יזכור אותי אחרי שאזדהה בשמי?
את מי כבר פגשתי ואת מי אני עשויה לפספס?
מי לא הגיע ולמה?
מי יתחבק חזק ובחום? ומי בנימוס או בקור?
מי יחבק בקור כי ככה הוא מחבק,
ומי יחבק בקור כי זה מה שמתאים לו בקומבינציה הזו?
עם מי תתפתח שיחה וממי אתרחק במהירות ובנימוס מפאת המבוכה?
איך אמר ד"פ (שהתחבק בחום רב) - לא כל מה שהיה פעם זה בהכרח טוב...
וכשמזהים פרצוף, לוקח זמן עד שמגיע השם שלו. לפעמים מגיעה רק האות הראשונה והשאר מתבושש! ואז נאלצים לבקש מהפרצוף שיזדהה, והוא מנופף למולך את התג עם השם שלו, התג עם השרוך הארוך מדי, שמתהפך כל הזמן.
והמבט הזה שמתרגל לחפש - אולי אצליח לזהות עוד מישהו - די סוחט ומטשטש.
אם התקנאת בצעירים האלו שמשרתים עכשו בתחנה, או לא - זה ודאי קשור למידת הסיפוק שלך מחייך בהווה. וואחד שיקוף.
גלי צהל זה אחד המקומות הסקסיים במדינה. קלחת שוקקת, מלאה אנשים מגניבים, חיוּת ועיניינים. רוב מי ששרת או עבד שם, יודע כמה מופלא להיות שם, ויכול להיות מתוסכל מזה שהוא כבר לא שם, או להיות שמח שהוא היה שם אי פעם. בכל אופן כשראיתי את הצעירים החמודים האלו, נדמה לי שהייתי די מסופקת במרום גילי.
קטע מיתולוגי בביוגרפיה שלי.
מה הקשר של זה לחיים שלי היום אחרי שלושים שנה?
לפחות שלושה עידנים חלפו מאז.
העידן הסטודנטיאלי,
עידן הקריירה האומנותית שלי,
עידן ההורות שלי,
ועוד איזה עידן גלובלי. התחלף איזה אלף בינתיים.
חזרתי עם גרון ניחר - כי היה רעש עצום וכי צרחתי הרבה פעמים שיואו! מרגית כהן!
שיואו, אריאל כהן! שיואו עידית דגני! שיואו זאבה הרמן! שיאו דורון ויינשטוק! שיואו ברוך בן חורין!
שיואו אורית מהיומן! (שנראית בדיוק כמו לפני שלושים שנה, זה לא יאומן!) ורחל מהפקידות! בעיקר - שיאו, לאה נודלמן! איזו מהממת!
נו, לפחות לעשות כבוד לכל האנשים המקסימים שחייתי איתם שנתיים בתחנה, אבל - משום מה - לא נכנסו למצגת המרכזית ולחוברת למזכרת.
ותודה לתסלם על הקמבק המושלם! בשבילי זה היה פעם ראשונה תסלם על הבמה,
וכנראה שאף פעם לא מאוחר מדי.
היא אוהבת רק רדיו חזק!!! שמנגן!
גראנד פינלה כהילכתו.
ואח, קוטנר, אין כמו קוטנר.
אז היום מנוחה שלימה לגרון. סופשבוע רגוע לפנינו לעכל ולהרגע,
להבין מה זה היה הדבר הזה.
משהו אחד כבר קרה לי בעקבות המפגש הזה,
סופסוף פתחתי את הבלוג המיוחל.
יש לי הרגשה שהארוע הזה ימשיך להדהד עוד כמה ימים
איזה יופי - יש לך בלוג!
השבמחקתתחדשי ותעשי לנו הרבה מעניינינג
אז אפשר כבר לציין שהמחבק החם ד"פ הוא (והרי הוא מצוטט מהמייל שהוא שלח לי בעקבות הפגישה המחודשת):
השבמחקדוד פלאי עורך המצעד הלועזי המיתולגי שפגש [בהווה] את מגיש המצעד עודד בן עמי ששבר שיניים [בעבר] עם שמות לועזים קשים לזיהוי כ"נינה סימון" ושנינו צחקנו על כך בכנס ההזוי והחד פעמי - הזוי מאחר שההפתעה בזיהוי החברים (והפחות חברים..) היתה כפולה לעיתים קרובות יותר מרחוקות, שכן רוב האנשים נמחקו מתודעתנו ועם השוק של הפגישה מחדש הם נשלפו ממדפי המוח הנדחים, מה שגרם לתדהמה וגם לנינוחות החמימה של פגישה מחדש והחזרה לימים שהיו, שלא תמיד היו כה נעימים ובכל זאת נשאר המתוק ..
תתחדשי על הבלוג, בזכותך נכנס לי לתודעה הסיפור הזה. נכנסתי לדף בפייסבוק של 60 לגל"צ, עכשיו אני קוראת את החוויות שלך מהכנס. מוזר. שמות שלא עלו לי במחשבה שלושים שנים וקצת... דוד פלאי, זאבה, אורית מהיומן-כמה שהיא סבלה ממני מסכנה, היתה מתקשרת אלי ולוחשת לי בטלפון לרדת מהר מהתקליטייה, האזור שהיה אסור עלי (בפקודה!) כי אילון שם לב שנעלמתי. קוטנר המאמי, ברוך, המרתונים של יום שישי, המסיבות, העישונים הז---ם וואוו וואוו. תודה שהזכרת לי.
השבמחק