אז מה זה היה הדבר הזה

המשך לפוסט הקודם: 60 שנה לגל"ץ

כמו שדוד פלאי אמר, חלק מהחוויה היה לפגוש אנשים שבכלל נעלמו לנו מהתודעה לפני הרבה שנים.

ומבחינתי חימם את הלב לראות שלכמה מהם יש עיניים חכמות וטובות, אפילו יותר טובות ממה שיכולתי להבחין אז. 

היה משהו מאוד מרגיע בלראות שאותם אנשים הצליחו לתחזק את העיניים הטובות שלהם ולשמור עליהן, למרות כל מה שקרה בעולם בשלושים שנה האחרונות.

כשהייתי ילדה, נערה וחיילת, העולם היה עדיין גאה בהישגים טכנולוגיים, במדע, בתיעוש, בנחיתה על הירח. בהסכם השלום עם מצרים. (אגב, איפה עבאדי, איפה?)

היו בעולם מבוגרים אחראים – הורים, ואנשי ממשל, שאפשר היה לסמוך עליהם. או כך לפחות האמנו.

הדבר שחרטנו על דיגלנו אני וחבריי, חוץ ממחאה שמאלנית הכרחית, היה טילטול מניירות בורגניות ואוטומטים חברתיים. טיפחנו מוזיקה ניסיונית, שביטאה בעדינות יחסית, את המחאה התרבותית הזו.

עוד לא ידענו שהפוסט מודרניזם יגרום לנו ללכת לאיבוד במבנים ארכיטקטוניים דה-הומניים, כולל המדינה עצמה.

הילד שלי לעומת זאת כבר נולד לתוך העולם הדה-הומני הזה,עולם שהוא והחברים שלו בני העשר יהיו חייבים ממש תכף להציל.

עולם מזוהם שנעלמים ממנו זנים רבים כל שנה,

עולם שבו אירופה המתאסלמת מתחילה לגמד את הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי.

אז בעינייננו, ריגש אותי לפגוש את רון שחורי, ואת נעמה שפי, ואת נעמה האפרוחית שאנ'לא זוכרת את שם נעוריה, את שלומית זוטא, ונאוה פארדו,

את אודליה בנאי ואת אפרת גורמן, שבכלל אני לא זוכרת מהתחנה, אלא ממקומות אחרים וזמנים אחרים. 

ומה זה הצורך האובססיבי למנות את כל מי שהיה שם?

ואת מי הכרתי אחרי שכבר עזבתי, ולפני שהוא הגיע לתחנה?
עוד חסר בטחון אחד... גיל קומר, לפני גיוס.

הוא היה די ג'י צעיר רב קסם באיזה כפר נופש מפוקפק שם העברנו איזו עונה. היה משמיע את מדונה - La Isla Bonita  אם אנ'לא טועה, לילה לילה, ושאל אותי בעיניים כלות איך מגיעים לשרת בתחנה. לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל בטח זה עזר, כי הוא התקבל. (-:
הי גיל! זוכר?

הרבה פרסומות וקריינים זרמו אצלו מאז בתוך ים של אפקטים מרעימים.

אין דבר! העיקר שבני יהודאי זוכר.

באמת היה מגניב.

מעבר לכל העיניינים החברתיים וההיררכיים, ותכני העיסוק הרשמיים והפחות רשמיים שלנו, שהיו מסעירים מאוד,

ולמרות הטראומה האיומה כשמחקתי בטעות סרט מוקלט (תוכנית על תולדות המשטרה הצבאית שבשבילה הגיעו לאולפן שמונה אורחים ומנחה - ולאור המחיקה בטרם עת - נאלצו כמובן להגיע שוב לאולפן בטרוניה רמה, והמנחה המפחיד הזה, איך קראו לו), אז למרות זאת רכשתי בתחנה, באופן תת-מודע, מיומנות של עבודה עם סרטי סאונד.

שלוש-ארבע שנים אח"כ כאומנית מיצג צעירה, הייתי עושה קולאג'ים מוזיקליים מורכבים מאוד, על טייפ קסטות, דאבל-דק ביתי. הייתי מכוונת את הקלטת למקום הנכון, מוציאה, מחזירה חצי סיבוב אחורה... ומתאמנת לשחרר את כפתור ההקלטה בתיזמון המושלם. התוצאה היתה קולאג'ים סימפוניים שעשויים שברירי יצירות של לורי אנדסון, שירלי בייסי, ואגנר, איציק קלה, מוזיקה אינדונזית ועוד. הממוצע היה סביבות 400 חיתוכים על 20 דקות קטע.

אז מה זה היה הדבר הזה?

אתם יודעים שיש אנשים שפשוט לא באים לפגישות מחזור?

כברירת מחדל אישיותית?

המסקנה העיקרית שלי היא שלפגוש אנשים נהדרים מהעבר ולהיזכר בתקופה מגניבה, כנראה מעורר בין היתר את תחושת הפוטנציאל העצומה שהיתה פעם, ומאז הצטמקה. כלומר – מגדיל אותה לרגע מחדש ומחזיר לחיים מחדש כמה מן הפוטנציאלים האבודים.

בפוסט הבא – אני מקוה להזכיר בהקשר הזה את ספרו של דיפאק צ'ופרה – גוף ונפש לנצח,

בנושא השפעות הנוסטלגיה על המערכת החיסונית.

ועוד לא אמרתי - תודה למארגנים!