יום ראשון, 15 במאי 2011

לפטר את משרד הבריאות

זהו מכתב שקיבלנו היום מבית הספר (הפאנץ' בסוף):


דף מידע על מחלת החזרת Mumps
חזרת (Mumps) היא מחלת ילדים זיהומית קלה יחסית, המועברת על ידי נגיף ובעבר הייתה נפוצה מאוד.
החזרת מלווה בנפיחות באזור הפנים, המזכירה את פני החזיר ולכן קרויה כך. תקופת הדגירה של המחלה עד לרגע התפרצותה היא יחסית ארוכה ונמשכת בין 16 יום ל-21 יום.
לאחר התפרצות המחלה התסמינים האופייניים לה הם:
חום גבוה, חולשה והגדלה של בלוטות הרוק המצויות באזור הלסת התחתונה. לעיתים פורצת החזרת גם ללא כל תסמין ייחודי אלא מעט חום וחוסר תיאבון.
הידבקות במחלת החזרת
החזרת היא מחלה מידבקת מאוד העוברת מילד לילד, לרוב דרך הרוק, כאשר רסיסים שלו מתפזרים באוויר כתוצאה מהתעטשות או שיעול. החולה מדביק את סביבתו במחלה .מסיבה זו, ההנחיה הקיימת היא לא לשלוח את הילד לגן או לבית הספר כאשר מופיעים תסמיני המחלה.
אצל מבוגרים עלולה מחלת החזרת לפגוע במערכת העצבים, בלבלב, באברי המין ובאיברים נוספים.
תסמיני המחלה
לרוב ילדים שלקו בחזרת מתלוננים על כאב אוזניים ועל קושי בבליעה. לעיתים נפגעת רק בלוטת רוק אחת בלסת התחתונה והופכת לרגישה ולכואבת, לעיתים נפגעות שתיהן ולעיתים גם בלוטות רוק נוספות, הקרויות "תת-לסטיות" נפגעות.
דלקת בבלוטת הרוק אצל ילדים הנגרמת מסיבה אחרת היא נדירה ביותר.
בנוסף לכך, גורמת המחלה
כאבי ראש ועלייה חדה בחום הגוף (עד 40 מעלות).
סיבוכים אפשריים של המחלה
לרוב חולפת החזרת ללא כל תופעות חריגות. עם זאת, במקרים נדירים היא עלולה לגרום לסיבוכים שונים. הסיבוך הנפוץ ביותר של המחלה הוא דלקת קרום המוח.
דלקת זו היא פחות חמורה מדלקת הנגרמת מחיידק והיא מתאפיינת בכאב ראש, בחום, בכאב בעיניים, ברגישות מפני אור ובקישוין של העורף. ההחלמה מדלקת קרום המוח שנגרמה מחזרת היא לרוב מלאה.
סיבוך אפשרי נוסף של מחלת החזרת הוא חירשות חד-צדדית הנגרמת בשל הפגיעה בעצב השמיעה.
הטיפול במחלה
לרוב חולפת המחלה מאליה ללא כל טיפול מיוחד. עם זאת, חשוב ביותר למנוע את הפצת המחלה ולא לשלוח ילד חולה לגן או לבית הספר.
חשוב ביותר לנוח, לאכול מאכלים רכים ובעת הצורך לקחת
תרופות נגד חום או כאבים, שרושם רופא ילדים. גם הנפיחות בבלוטות חולפת מאליה תוך שבעה עד עשרה ימים.

לאחר ההידבקות מפתחת
מערכת החיסון נוגדנים נגד המחלה, והגוף מוגן מפניה לאורך כל שנות החיים.
עם זאת, נהוג היום לחסן ילדים בגיל שנה ובגיל שש
חיסון חזרת משולב,  שהוא בעצם חיסון משולש נגד אדמת, חצבת וחזרת בכדי למנוע התפרצות המונית של המחלה.
ד"ר אירנה וולוביק
רופאת הנפה

והקול השפוי אומר:
להווה ידוע שעדיף מאוד להידבק במחלות ילדות כשילדים ולהיפטר מזה. 
על אחת כמה וכמה בחזרת.
אם מבוגרים נדבקים בזה, זה יכול לפגוע הרבה יותר קשה ובעיקר במערכת הרבייה של הגברים.

רופאת נפה יקרה,
מערכת הבריאות שאני הייתי מקימה היתה שולחת את כל הילדים להדבק בחזרת כמה שיותר מהר.
מערכת הבריאות שאני הייתי מקימה היתה מפיצה את המידע שפניקה היא גורם מספר אחד לאיכות חיים ירודה ולהיווצרות מחלות גופניות ונפשיות שונות.
מאחלת לך הרבה בריאות



יום רביעי, 26 בינואר 2011

המדיה לא טובה או רעה

ובכן תיקון זריז לפוסט הקודם.
כבר קרה כמה פעמים שאנרגיה לוחמנית חזרה אלי כמו בומרנג. ומאז שפרסמתי את הפוסט הזה, משהו ממש לא זרם לי.
למזלי, חברה שלחה לי את הקישור הזה עוד לפני שקראה את מה שכתבתי.
אז ראיתי, נזכרתי, הצטערתי התפללתי.
אם יש "סוד" הוא טמון במילים האלו של אסתר היקס שמתקשרת את "אברהם".
וואו, נשאר לנו עוד מה ללמוד.
ואם אתם טיפוסים פוליטיים/לוחמניים ורוצים להישאר כאלו - אל תיכנסו לסרטון הבא.


חלק שני

יום שלישי, 25 בינואר 2011

זהו זה, הלך על גלי צה"ל

גילוי נאות - תוספת מאוחרת: לפוסט הזה יש "תיקון" ברוח אחרת לגמרי כאן , אתם מוזמנים להגיע לשם לפני או אחרי שתקראו פה.
_________________________________________________

ובכן יקיריי, אין לי מילים עדינות לומר את זה.
מעוז השפיות האחרון, השידור הנקי מפרסומות - מפורנוגרפיית המילים והצלילים והאינטונציות הדרמטיות מעוררות החרדה והפלצות - זהו זה, הלך כפוט!
התחנה היחידה שהייתי מאזינה לה עד לפני ימים ספורים היתה גלגל"צ.
ולא רק בגלל ששרתתי בגל"ץ לפני 30 שנה, אלא בגלל שאני בחורה עדינה ורגישה, אינטיליגנטית, דינמית, מחבבת נעימוּת, ומוזיקה אלטרנטיבית (תודה גדולה לקוואמי ולחבריו).

אבל לפני כמה ימים, בעשרה לשמונה, כשאני בדרך לבית הספר עם הילד שלי, מרעים לפתע במכוניתי הקול הדרמתי עם הבאסים המרטיטים (והפעם בלי שמות), שאומר שרעידת אדמה גדולה בישראל היא רק עניין של זמן...!" והמבין יבין.
באותו הבוקר היו לפחות שלושה תשדירים המזהירים מסכנות קשות האורבות לנו בכל פינה ובכל רגע.

איזו דרך נפלאה להתחיל את הבוקר! איזה יום חיובי מצפה לנו!
וזהו תשדיר שרות מטעם המדינה. מדינה דמוקרטית, נאורה, סוציאלית, שכביכול תומכת בתושבים, שלכאורה רוצה בטובתם.
אלוהים, שמור אותי ואת ילדי ממדינתי!

צריך להבין שיש פה דור שלם של קופירייטרים שגדלו על ההנחה הגסה שאם אתה לא דרמטי אתה לא קיים.
אז הגרסה שלי לדבר הזה היא שאם אתה דרמתי, שומעים אותך שלושים פעם ביום - ומקללים אותך מחדש כמעט בכל פעם!
ולתת לקופירייטר ליצור תשדיר שירות - זה כמו לתת לדי-ג'יי לקבוע את הווליום. הרי כבר מזמן אין לו אוזניים.
וקופירייטר לא יכול בהגדרתו שתהיה לו רגישות, ובטח אין לו מושג בערכי אנוש מעמיקים בחינוך או  בפסיכולוגיה, ובודאי לא בקואצ'ינג ובהעצמה. כל עולם הרעיונאות מתבסס על מה שאין לנו, על מה שחסר לנו. על להקטין אותנו. כי אם יש לנו - אנחנו לא צריכים לצרוך כלום.

זה חינוך זה?
אתם יודעים כמה ילדים צריכים פסיכולוג אחרי שהם שומעים הכרזה כזו ברדיו מטעם המדינה היקרה והדואגת שלהם?
למה שהם ירצו ללכת לצבא אם כל הילדות מפחידים אותם בתשדירי שירות? בהתחלה ישראל מתייבשת, ועכשו זה?


סופסוף אקולוגיה ושמירה על הסביבה הן כבר לא מילים גסות, אבל הגיע הזמן להבחין שנדרשת גם קצת אקולוגיה נפשית. הרי לאף אחד זה לא עושה טוב. אולי הרגישים יותר ביננו שממש סובלים מזה מונים רק 20% אבל קהות חושים מודרנית הולכת ומתעבה אצל כולם, גם אם זה לכאורה לא מפריע להם.
כמה זבל אנחנו יכולים להעמיס על נפשנו ועל נפש ילדנו? ועוד על הבוקר?!
1984 זה כאן ועכשו, עוד לפני שהזיהוי הביומטרי מצליח לפעול  להם בשדות התעופה.


אז, טוניק, תעשה טובה. ראשית מעשה במחשבה תחילה.
כמו שיש מי שבורר את הפליי-ליסט, אפשר שיהיו אנשים עם רגישויות ועם הבנה אנושית שיחליטו איזה תשדירים ופרסומות ראויים לשידור בגל"ץ ובאיזה שעות. שגל"ץ תמשיך להיות אור לגויים. שמגל"ץ תצא תורה. שגל"ץ תיתן את הטון. כמו תמיד...
את כל המפחידים תשדרו כשהילדים כבר בבית הספר, או אחרי 11 בלילה, מה דעתך?

אפשר להמשיך לצקצק בלשון ולהגיד, אין מה לעשות העולם הולך ומתחרב, אבל אפשר גם פשוט לחשוב קצת ולעשות קצת פחות גרוע ממה שכולם עושים.

וגם אתם קוראיי היקרים, יכולים לנענע בראשכם בחוסר אונים, או לשלוח לינק לכמה חברים. לא הגיע הזמן להרים את הראש מהחרא? תלמדו משהו מהטוניסאים.
________________________________________________
גילוי נאות - תוספת מאוחרת: לפוסט הזה יש "תיקון" ברוח אחרת לגמרי כאן , אתם מוזמנים להגיע לשם לפני או אחרי שתקראו פה.

יום שישי, 21 בינואר 2011

פעם בשבוע פוסט? למי יש זמן לזה?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים חשבתי שאני מנסה להתחייב על פוסט כל יום שישי.
כמו שעת טיפוח שבועית. פילינג נשמתי. חשבתי, נראה מה המקצב הזה יתרום לי ולבלוג. וכמה זמן אני אעמוד בזה.


בלוג, פוסטים כל שבוע - מה אני צריכה את זה - שאלתי את עצמי.
אין לי מוצר ספציפי למכור.
אני לא רגילה לשאת דברים בפומבי.
שנים שאני משחקת מחבואים עם דימוי ציבורי, אומנות שיוצרת גרוד בפדחת, שמנסה לגרום לצופים לגלות רצפטורים חדשים במוחם, מגיחה ונעלמת, עושה טיזינג.
במחשבה שניה ושלישית, יש לי מה למכור, ועוד איך.
הדבר הזה שאני מוכרת, אני מרוויחה ממנו את העונג שבהענקה, כמו הנקה, או פעולת הטבעת הזרע הזכרי ברחם.
(איך אני יודעת? אני יודעת.)


עולם שלם עסוק בחיפושים והגדרות של מה להסתיר ומה לחשוף, פיזית ורוחנית.
חלק מהעולם הזה עסוק בחקירת האיכות השל חשיפה.
אני אוהבת לחקור חשיפה. או לחשוף חקירה.
אני עוסקת בבקורת האיכות של החשיפה.


בינתיים עברו שלושה חודשים!
קרו הרבה דברים.
התרחשה תנועה...
תכף אפשר יהי לחזור לדון לעומק בסוגיות של קונבנציה וסטנדרט לעומת ייחודיות.


יום שישי, 29 באוקטובר 2010

אז מה זה היה הדבר הזה


המשך לפוסט הקודם: 60 שנה לגל"ץ

כמו שדוד פלאי אמר, חלק מהחוויה היה לפגוש אנשים שבכלל נעלמו לנו מהתודעה לפני הרבה שנים.
ומבחינתי חימם את הלב לראות שלכמה מהם יש עיניים חכמות וטובות, אפילו יותר טובות ממה שיכולתי להבחין אז. 
היה משהו מאוד מרגיע בלראות שאותם אנשים הצליחו לתחזק את העיניים הטובות שלהם ולשמור עליהן, למרות כל מה שקרה בעולם בשלושים שנה האחרונות.

כשהייתי ילדה, נערה וחיילת, העולם היה עדיין גאה בהישגים טכנולוגיים, במדע, בתיעוש, בנחיתה על הירח. בהסכם השלום עם מצרים. (אגב, איפה עבאדי, איפה?)
היו בעולם מבוגרים אחראים – הורים, ואנשי ממשל, שאפשר היה לסמוך עליהם. או כך לפחות האמנו.
הדבר שחרטנו על דיגלנו אני וחבריי, חוץ ממחאה שמאלנית הכרחית, היה טילטול מניירות בורגניות ואוטומטים חברתיים. טיפחנו מוזיקה ניסיונית, שביטאה בעדינות יחסית, את המחאה התרבותית הזו.
עוד לא ידענו שהפוסט מודרניזם יגרום לנו ללכת לאיבוד במבנים ארכיטקטוניים דה-הומניים, כולל המדינה עצמה.

הילד שלי לעומת זאת כבר נולד לתוך העולם הדה-הומני הזה,עולם שהוא והחברים שלו בני העשר יהיו חייבים ממש תכף להציל.
עולם מזוהם שנעלמים ממנו זנים רבים כל שנה,
עולם שבו אירופה המתאסלמת מתחילה לגמד את הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי.

אז בעינייננו, ריגש אותי לפגוש את רון שחורי, ואת נעמה שפי, ואת נעמה האפרוחית שאנ'לא זוכרת את שם נעוריה, את שלומית זוטא, ונאוה פארדו,
את אודליה בנאי ואת אפרת גורמן, שבכלל אני לא זוכרת מהתחנה, אלא ממקומות אחרים וזמנים אחרים. 
ומה זה הצורך האובססיבי למנות את כל מי שהיה שם?

ואת מי הכרתי אחרי שכבר עזבתי, ולפני שהוא הגיע לתחנה?
עוד חסר בטחון אחד... גיל קומר, לפני גיוס.
הוא היה די ג'י צעיר רב קסם באיזה כפר נופש מפוקפק שם העברנו איזו עונה. היה משמיע את מדונה - La Isla Bonita  אם אנ'לא טועה, לילה לילה, ושאל אותי בעיניים כלות איך מגיעים לשרת בתחנה. לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל בטח זה עזר, כי הוא התקבל. (-:
הי גיל! זוכר?
הרבה פרסומות וקריינים זרמו אצלו מאז בתוך ים של אפקטים מרעימים.
אין דבר! העיקר שבני יהודאי זוכר.

באמת היה מגניב.
מעבר לכל העיניינים החברתיים וההיררכיים, ותכני העיסוק הרשמיים והפחות רשמיים שלנו, שהיו מסעירים מאוד,
ולמרות הטראומה האיומה כשמחקתי בטעות סרט מוקלט (תוכנית על תולדות המשטרה הצבאית שבשבילה הגיעו לאולפן שמונה אורחים ומנחה - ולאור המחיקה בטרם עת - נאלצו כמובן להגיע שוב לאולפן בטרוניה רמה, והמנחה המפחיד הזה, איך קראו לו), אז למרות זאת רכשתי בתחנה, באופן תת-מודע, מיומנות של עבודה עם סרטי סאונד.
שלוש-ארבע שנים אח"כ כאומנית מיצג צעירה, הייתי עושה קולאג'ים מוזיקליים מורכבים מאוד, על טייפ קסטות, דאבל-דק ביתי. הייתי מכוונת את הקלטת למקום הנכון, מוציאה, מחזירה חצי סיבוב אחורה... ומתאמנת לשחרר את כפתור ההקלטה בתיזמון המושלם. התוצאה היתה קולאג'ים סימפוניים שעשויים שברירי יצירות של לורי אנדסון, שירלי בייסי, ואגנר, איציק קלה, מוזיקה אינדונזית ועוד. הממוצע היה סביבות 400 חיתוכים על 20 דקות קטע.

אז מה זה היה הדבר הזה?
אתם יודעים שיש אנשים שפשוט לא באים לפגישות מחזור?
כברירת מחדל אישיותית?
המסקנה העיקרית שלי היא שלפגוש אנשים נהדרים מהעבר ולהיזכר בתקופה מגניבה, כנראה מעורר בין היתר את תחושת הפוטנציאל העצומה שהיתה פעם, ומאז הצטמקה. כלומר – מגדיל אותה לרגע מחדש ומחזיר לחיים מחדש כמה מן הפוטנציאלים האבודים.
בפוסט הבא – אני מקוה להזכיר בהקשר הזה את ספרו של דיפאק צ'ופרה – גוף ונפש לנצח,
בנושא השפעות הנוסטלגיה על המערכת החיסונית.

ועוד לא אמרתי - תודה למארגנים!

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

שישים שנה לגל"צ

אתמול היה כנס מחזורים של גלי צה"ל. מדהים, מרגש, פסיכי, הזוי. הרבה מילות תואר סותרות ומשלימות.
מאות אנשים הגיעו אחד אחד ובאין רואה. (קיבלנו הזמנה ליחיד - וטוב שכך אחרת אולי היה קשה פי שניים למצוא מכרים).

מאות רבות של אנשים בודדים חיפשו מכרים בחושך מבעד לעשרים, שלושים, ארבעים שנות חיים.
מדי פעם פלחו את מוזיקת הרקע החזקה - צרחות זיהוי.

רובנו השתננו למדי.
סוף שנות השבעים בתחנה, אורי לוטן היה מיתוס שחי בהודו, אלי ישראלי, אלכס אנסקי ואיציק בן נר היו הכוכבים. רפי רשף היה כתב נחמד ומסור לעיניני מפלגות, ירון וילנסקי וארז טל היו חיילים חדשים וחסרי בטחון.

ואתמול, בכנס מחזורים, כל מי שהוא לא ארז טל ואברי גלעד וכמובן יונית לוי, היה קצת חסר בטחון.
פרצוף מוכר? רגע מי אתה? לא, לא מכירה, אין דבר, אז את מי עוד אני מכירה?
מי יזהה אותי? את מי אני אזהה?
מי יזכור, או לא יזכור אותי אחרי שאזדהה בשמי?
את מי כבר פגשתי ואת מי אני עשויה לפספס?
מי לא הגיע ולמה?


מי יתחבק חזק ובחום? ומי בנימוס או בקור?
מי יחבק בקור כי ככה הוא מחבק,

ומי יחבק בקור כי זה מה שמתאים לו בקומבינציה הזו?
עם מי תתפתח שיחה וממי אתרחק במהירות ובנימוס מפאת המבוכה?
איך אמר ד"פ (שהתחבק בחום רב) - לא כל מה שהיה פעם זה בהכרח טוב...


וכשמזהים פרצוף, לוקח זמן עד שמגיע השם שלו. לפעמים מגיעה רק האות הראשונה והשאר מתבושש! ואז נאלצים לבקש מהפרצוף שיזדהה, והוא מנופף למולך את התג עם השם שלו, התג עם השרוך הארוך מדי, שמתהפך כל הזמן.

והמבט הזה שמתרגל לחפש - אולי אצליח לזהות עוד מישהו - די סוחט ומטשטש.

אם התקנאת בצעירים האלו שמשרתים עכשו בתחנה, או לא - זה ודאי קשור למידת הסיפוק שלך מחייך בהווה. וואחד שיקוף.

גלי צהל זה אחד המקומות הסקסיים במדינה. קלחת שוקקת, מלאה אנשים מגניבים, חיוּת ועיניינים. רוב מי ששרת או עבד שם, יודע כמה מופלא להיות שם, ויכול להיות מתוסכל מזה שהוא כבר לא שם, או להיות שמח שהוא היה שם אי פעם. בכל אופן כשראיתי את הצעירים החמודים האלו, נדמה לי שהייתי די מסופקת במרום גילי.

קטע מיתולוגי בביוגרפיה שלי.
מה הקשר של זה לחיים שלי היום אחרי שלושים שנה?
לפחות שלושה עידנים חלפו מאז.
העידן הסטודנטיאלי,

עידן הקריירה האומנותית שלי,
עידן ההורות שלי,
ועוד איזה עידן גלובלי. התחלף איזה אלף בינתיים.


חזרתי עם גרון ניחר - כי היה רעש עצום וכי צרחתי הרבה פעמים שיואו! מרגית כהן!
שיואו, אריאל כהן! שיואו עידית דגני! שיואו זאבה הרמן! שיאו דורון ויינשטוק! שיואו ברוך בן חורין!

שיואו אורית מהיומן! (שנראית בדיוק כמו לפני שלושים שנה, זה לא יאומן!) ורחל מהפקידות! בעיקר - שיאו, לאה נודלמן! איזו מהממת!
נו, לפחות לעשות כבוד לכל האנשים המקסימים שחייתי איתם שנתיים בתחנה, אבל - משום מה - לא נכנסו למצגת המרכזית ולחוברת למזכרת.


ותודה לתסלם על הקמבק המושלם! בשבילי זה היה פעם ראשונה תסלם על הבמה,
וכנראה שאף פעם לא מאוחר מדי.
היא אוהבת רק רדיו חזק!!! שמנגן!
גראנד פינלה כהילכתו.

ואח, קוטנר, אין כמו קוטנר.

אז היום מנוחה שלימה לגרון. סופשבוע רגוע לפנינו לעכל ולהרגע,
להבין מה זה היה הדבר הזה.
משהו אחד כבר קרה לי בעקבות המפגש הזה,
סופסוף פתחתי את הבלוג המיוחל.
יש לי הרגשה שהארוע הזה ימשיך להדהד עוד כמה ימים